משפטי

  עסקי

  פיננסי

יורם ארידור

שר האוצר ינואר 1981 עד אוקטובר 1983 (נולד ב-1933), פוליטיקאי ישראלי, שר וחבר כנסת. ארידור למד ועסק במשפטים. בד בבד עם פעילותו בתנועת החרות, היה נציגה בהסתדרות הכללית. בשנת 1969 נבחר לראשונה לכנסת, ולאחר "המהפך" בשנת 1977 מונה לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה מנחם בגין. כוכבו התחיל לדרוך עם מינויו לשר התקשורת בראשית 1981, זמן מה לפני הבחירות לכנסת העשירית. ביטול המחיקון, טכניקה שגרמה לציבור בעלי מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים לראות תמונה בשחור-לבן, הפך אותו ל"יקיר הציבור". בתקופה שקדמה לכך ניסתה הממשלה למנוע את המעבר לטלוויזיות צבעוניות על מנת לא לעודד יבוא. כוכבו המשיך לדרוך ביתר שאת עם מינויו כעבור שבועיים לתפקיד שר האוצר, לאחר פרישתו של יגאל הורוביץ, שלא זכה לגיבוי מראש הממשלה במאמציו לריסון האינפלציה. הוא החל מפעיל מדיניות של כלכלת בחירות, במסגרתה הוריד מסים על מוצרי צריכה בני קיימא, כמו מכוניות ומקלטי טלוויזיה צבעונית. ימים אלו זכו לכינוי "ימי ארידור העליזים". מעריכים כי לארידור שמור חלק גדול בניצחון הליכוד בבחירות. ארידור המשיך במדיניותו גם לאחר הבחירות. לתקופה קצרה, הביאה מדיניות זו לירידה מסוימת בשיעור האינפלציה בישראל (מ-133% בשנת 1980 ל-102% בשנת 1981) זאת בשל הורדת מחירי מוצרים מיובאים והרכישות של הציבור שהכניסו כסף רב לאוצר, אולם הפחיתו במידה רבה את יתרות המטבע הזר. ארידור ניסה לאחר הבחירות, בסיוע יועצו פרופ' יקיר פלסנר להוריד את האינפלציה בדרך של השפעה על ציפיות הציבור. התיאוריה שעמדה מאחורי המדיניות הכלכלית היא השפעה על המוצרים שמחיריהם היו בשליטת הממשלה שהיוו כשליש עד 40% מסל המוצרים, הן על ידי אי ייקור מצרים מסובסדים בהתאם לאינפלציה ועל ידי כך העמקת הסובסידיות והן על ידי פיחות ממותן של שער הדולר. מדיניות זאת היתה אמורה לגרום לציבור להקטין את הציפיות האינפלציוניות שלו ובכך להשפיע על האינפלציה. התוצאה היתה שהציבור לא האמין בירידת האינפלציה והמוצרים שלא היו בשליטת הממשלה או בהשפעת הדולר המשיכו להתייקר אף ביתר שאת, כך שהנטל על תקציב הממשלה הלך ועלה והציפיות לפיחות מואץ של הדולר אף הם התבטאו ברכישה מוגברת של דולרים, בפרט במחצית השנייה של 2003. לעובדה זו תרם גם ויסות מניות הבנקים שהחל עוד ב- 1977, אך התעצמה בזמנו של ארידור, גם בשל גביית מיסים אינפלציוניים מהבנקים מחד והעלמת עין מהויסות מאידך, ששימש במידה רבה לתשלומי המיסים. הציבור החל להבין כי מניות הבנקים לא יוכלו להמשיך לעלות ללא הגיון כלכלי ובזמן שמניות הבנקים הושלכו ונרכשו על ידי היתרות המדלדלות של הבנקים עצמם ושל קרנות הנאמנות שבשליטתן, הציבור החל לרכוש דולרים בקצב גדל והולך לנוכח פיחות אפשרי, עניין שהעצים את חוסר יכולתו של ארידור להשפיע על המדדים על ידי פיחות מתון של הדולר. הבורסה נסגרה בשל משבר מניות הבנקים בספטמבר 1983 ונפתחה מחדש באוקטובר, לאחר הסדר שהושג בתיווך יו"ר וועדת הכספים דאז – שפירא, שבעקבותיה המדינה לקחה על עצמה לשלם למחזיקי המניות חלק שמשווי אחזקותיהם לאחר תקופות שינועו בין 4 ל-6 שנים. בצעד זה לקחה על עמה הממשלה התחייבויות בנות מיליארד דולרים לתקופה של 4-6 שנים והלאימה למעשה את מרבית המערכת הבנקאות הישראלית. מדיניותו של ארידור נכשלה בהביאה, בנוסף להתרוקנות יתרות המטבע הזר שהביאה את המשק לסף פשיטת רגל, גם לעלייה חריפה של עשרות אחוזים בשיעור האינפלציה (132% בשנת 1982 ו-191% בשנת 1983). בעקבות זאת הציע ארידור את תוכנית ה"דולריזציה", לפיה יוצמד השקל לדולר. הצעה זו לא התקבלה ונתפסה כניסיון כושל אחרון להוריד את האינפלציה באמצעים מלאכותיים. בעקבות זאת הוא פרש מתפקידו ב-15 באוקטובר 1983, ובמקומו מונה כשר אוצר יגאל כהן אורגד. בשנים 1990 - 1992 כיהן כשגריר ישראל באו"ם.